החלטה בתיק ת"א 29531-03-11

1.         השאלה הניצבת במוקד הדיון נשוא החלטה זו הנה, האם ראוי להורות על סילוק על הסף של תביעה לפיצוי כספי, כפי הגיש התובע כנגד הנתבעים מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק"), משום עילת הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק, שעיקרה פרסום שנעשה על ידי בעל דין או בא כוחו תוך כדי הליך משפטי.

לאחר שהתרשמתי מנוסח כתב התביעה, טענות הצדדים, ראיותיהם הלכאוריות ומכלול נסיבות העניין - נחה דעתי כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב ולהורות על דחיית התביעה מכוח תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), מאלו הנימוקים.

2.         תביעת התובע - עורך דין במקצועו, נסובה על שלושה מכתבים שונים - שני מכתבים ותלונה ללשכת עורכי הדין, בהם מעלים הנתבעים טענות כנגד מהימנות ייפוי כוח לביצוע עסקת מכר דירת הנתבע 1, בה היו מעורבים התובע ומר שלומי גבעתי  (להלן: " גבעתי" ו" ייפוי הכוח" בהתאמה). ייפוי הכוח  אומת על ידי התובע.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, בין היתר, להגנה לפי סעיפים 14-15 לחוק. בבקשה שהגישו נשוא החלטתי זו, טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף, מהטעם ששלושת המכתבים נופלים לגדרו של סעיף 13(5) לחוק המקים להם הגנה מוחלטת.

מנגד, טען התובע כי יש לדחות את בקשת הנתבעים, בין היתר, משום שהכרעה בה מחייבת בירור עובדתי סבוך. עוד הפנה התובע כי טענת הנתבעים בבקשתם כעת, הנסמכת על הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק, לא הובאה בכתב ההגנה ואף אינה מתקיימת לגופה. בנוסף, נטען כי התצהירים שתמכו בבקשה חסרים את יסודותיה העובדתיים של ההגנה הנטענת ולחילופין, עתר התובע לאפשר חקירת הנתבעים על תצהיריהם.

3.         הוראות סעיף 13(5) לחוק, קובעות, בזו הלשון:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

כידוע, החיסיון המוענק לפרסומים הנעשים תוך כדי דיון משפטי הינו מוחלט. אין לקרוא לתוך הוראות סעיף 13(5) לחוק סייג, שעניינו השאלה אם ההתבטאות הפוגענית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו, או שמא יסודה ברשעות וזדון.

ברע"א 1104/07 - חיר נ' גיל (לא פורסם), ניתן ביום 19.8.09, נקבע כי:

"סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל)" (ר' אף דנ"א 7025/09 - גיל נ' חיר (לא פורסם), ניתן ביום 10.11.2009; א' שנהר "דיני לשון הרע", תשנ"ז-1997 בעמוד 191).

הרציונאל העומד בבסיס הגנה זו הובהר, כך:

" ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם"

(שם, בפס' 10 לפסק הדין).

4.         המכתב הראשון נשוא התביעה נכתב ביום 24.6.09 על ידי עו"ד נדב פריד ממשרדו של הנתבע 2 - ב"כ הנתבע 1 ומוען לעו"ד דפנה מנגד - ב"כ רוכשת דירת הנתבע 1. במכתב זה מובהר לעו"ד מנגד כי הנתבע 1 ביטל, בין היתר, את ייפויי הכוח שניתן "כביכול" על ידו והנמצא בידי גבעתי והתובע. עוד מבאר מכתב זה, כך:

"לתדהמתו גילה מרשנו כי מר גבעתי נחזה להיות מיופה כוחו לצורך מכירת דירתו וכי הלה זייף את חתימת מרשנו על יפוי כוח למכירת הדירה. עוד גילה מרשנו כי מתוקף אותו יפוי כוח מזויף חתם מר גבעתי בלא ידיעתו ובניגוד לרצונו על הסכם עם מרשתך... למכירת הנכס. מעיון במסמכים השונים עולה כי חתימותיו של מרשנו על מסמכי העסקה לרבות יפוי הכוח זויפו"

בהתאם, מודיע הנתבע 1 באמצעות באי כוחו לעו"ד מנגד, כי הוא מתכחש להסכם המכר שנחתם בין מרשתה לבין גבעתי באמצעות ייפוי הכוח וכי זה בטל ומבוטל (ר' נספח ח' לכתב התביעה להלן: "המכתב הראשון").

5.         משדחתה עו"ד מנגד את גישתו של הנתבע 1 ומשנודע על רישום הערת האזהרה על דירתו, פנה עו"ד פריד ממשרד הנתבע 2, בשם הנתבע 1, ללשכת רישום המקרקעין בחולון, במכתב מיום 1.10.09 ובו נכתב, בין היתר, כך:

"מעיון בנסח רישום המקרקעין ולתדהמתו הרבה של מרשנו עולה כי ביום 10.9.09 נרשמה הערת אזהרה בלשכתכם...יובהר לאלתר! מרשנו לא חתם מעולם על כל בקשה לרישום הערת אזהרה. ככל והוגשה בקשה שכזו ללשכתכם הרי שחתימת מרשנו אליה מזויפת. באם נחתמה הבקשה בשם מרשנו באמצעות ייפוי כוח הרי שיפוי כוח זה מזויף אף הוא ומשולל כל תוקף".  

בהמשך, מתבקשת לשכת רישום המקרקעין לבטל את הערת האזהרה שנרשמה על דירת הנתבע 1 (ר' נספח ז' לכתב התביעה, להלן: "המכתב השני";  סע' 11-13 לכתב התביעה וסע' 3 לפסק הדין בת.א 29539-11-09 כמשמעו להלן).